<h1>יבין שמועה לרשב"ץ פ"א</h1>
<h2>דף מד:</h2>
קחה מוסר אויל נפתה ביצרו. יקו מחר היות כיום ואתמול. מנוול זה בפגעו בך לבית אל. משוך אותו חנה נכחו ואתמול. לבב בשר יהי לך אז וערלת. לבב אבן במחרשת ואתמול. קחה הלכות טריפות איש תבונות. כתבתים לך בראיות נאמנות. אני שמעון בר צמח אספתים. ולעוזר תהלות עם רננות. הפרק הראשון אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם הרואה טריפה לעצמו. ואמר רב חסדא איזהו [משלי ט"ו] ושונא מתנות יחיה זה הרואה טריפה לעצמו. דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקורא ושונה ורואה טריפה לעצמו ושמש תלמידי חכמים עליו הכתוב אומר [תהלים קכ"ח] יגיע כפיך כי תאכל רב זביד אמר זוכה ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא דכתיב [שם] אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ע"כ לשון הגמ' ובפרק ואלו טריפות רש"י ז"ל פירש הרואה טריפה לעצמו שרואה בה טעם לאיסור ואינו חס על ממונו ואוסרה. ואינו נראה זה הפירוש שאם היא אסורה למה לא יאסרנה. ומה חשיבות יש במי שאינו אוכל איסור וכי האוכל איסור אין בו דבר אחר אלא שאינו תלמיד חכם והלא רשע הוא. וכיוצא בזה הקשה רבא על אביי שאמר בפ"ב מיבמות [כ' ע"א] כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש ואמר לו וכל מי שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע לא מקרי וכיוצא בזה הקשה עליו בנדה בפ"א [י"ב ע"א] כשאמר לו כל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע. וכן נמי נאמר כאן כל מי שאינו רואה טריפה לעצמו אין בו אלא שאינו נקרא תלמיד חכם והלא רשע הוא. ועוד למה נקרא ושונא מתנות אדרבה שאם יפסיד ממונו יצטרך לבריות. ועוד למה נאמר בזה יגיע כפיך כי תאכל והלא שורו טבוח לעינו ולא יאכל ממנו ועוד שהלשון בעצמו אין זה פירושו שלא נאמר על מי שאוסר בהמתו רואה טריפה לעצמו אלא מוציא טריפה מתחת ידו כמו שאמרו (בפ"ב) [בפ"ג] מסנהדרין [כ"ה ע"א] בההוא טבחא דנפק טרפתא מתותי ידיה דלית ליה תקנתא להכשירו עד שיוציא טריפה מתחת ידו בממון חשוב משלו הא למדת שלא נאמר על המורה לאיסור הרואה טריפה אלא מוציא טריפה ולשון רואה הוא להתיר כמו שאמרו בראשון מערכין [ג' ע"א] הכל רואין את הנגעים והכל כשרים לראות את הנגעים וכן בפ"ב ממסכת נגעים [מ"ה] שנינו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו וכן הביאוה בבכורות פרק עד כמה [ל"א ע"א] וזהו להתיר ומשום חשד אמרו שאינו רואה לעצמו שם בבכורות כמו שפירשנו וזהו כשהוא מתיר שאם אוסר מה חשד יש אם רוצה ליזוק בנכסיו על כן זה הפירוש שפירש רש"י ז"ל ברואה טריפה לעצמו לאיסור אינו נראה.
וקבלתי פירושו מאבא מארי ז"ל שהוא רואה טריפה לעצמו ומתיר' מתוך פלפולו וזהו דבר של חשיבו' ונקרא תלמיד חכם כמו שאמר רבא בפ' השוחט [כ"ח ע"ב] חכים יוסף ברי בטריפות כר' יוחנן וכן בפ' ואלו טריפות [נ' ע"א] אמר לרב משרשי' חכמת בטריפות כרבי יוחנן והחכמים היו משתבחין כשהיו רואין טעם להתי' בטריפ' כמו שאמ' בפ' חלק [ק' ע"א] רבא כי הוה אתי טרפתא דבי בנימין אסיה קמיה כי הוה חזי טעמא להתירה אמר חזו דקא שרינא לכו עורבא כלומר אלמלא הוראתי היתה נאסרת לכם כעורב ולא כל אדם יש בו חכמה למצוא טעם להתיר בספק טריפות ובזה היו בודקין התלמידים אם הגיעו להוראה אם לא כמו שאמר בפ' גיד הנשה [צ"ה ע"ב] על שמואל שרצה לבדוק ר' יוחנן אם הוא חכם שדר ליה תליסר גמלי ספקי טרפתא ועל זה אמר ר' יוחנן אית לי רבה בבבל וגדולי החכמי' היו חוששין לסמוך על חכמתם כמו שאמרו בראשון מסנהדרין [ז' ע"ב] רב אשי כי הוה אתי טרפתא לקמיה הוה מייתי להו לכלהו טבחי דמתא מחסיא אמר כי היכי דלמטיין שיבא מכשורה א"כ יפה אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם זה הרואה טריפה לעצמו שאינו צריך להראותה לאחרים אלא מתוך חכמתו הוא כדאי להתירה ואלו היה לאיסור היה אומר איזהו חסיד זה המוציא טריפה לעצמו מתחת ידו או איזהו ירא שמים וענין תלמיד חכם אינו אלא להראות כחא דהיתרא כי האוסר אינו מראה בה כח חכמה. וכן זהו שונא מתנות שהצדיקים חסים על ממונם כמו יעקב שחזר על פכים קטנים כדי שלא יצטרך לבריות כמו שנזכר בפ' גיד הנשה [צ"א ע"א] וכמו שאמרו בשני ממציעא [ל"ג ע"א] אבדתו קודם לכל אדם. וסמכו זה לאפס כי לא יהיה בך אביון [דברים ט"ו] כלומר שמור ממונך כדי שלא תצטרך לבריות וכן זהו [תהלים קכ"ח] יגיע כפיך כי תאכל כי מתוך שיגע בתורה ומצא טעם להתיר הוא אוכל והחכמים היו משתבחין כשהיו אוכלין בהיתר בתוך הוראתן במה שהיו אוסרין אחרים כמו שאמרו בפ' אלו טריפות [נ"ט ע"ב] בענין תרבא דעזא כרכוז שקל רב שמואל בריה דרב אבהו אכל מניה קרי אנפשי' [משלי י"ח] מפרי פי איש תשבע בטנו לפי שיודע בחכמתו שהוא חיה והוו מספקין בו חביריו שהוא בהמה וחלבו אסור וכן [להלן נ"א ע"ב] בההוא תורא דנפל ואשתמע קל גניחותיא. והיו חוששין לו לריסוק על רב יצחק בר רב שמואל [בר] (ב)מרתא נקט שקל שופרי שופרי מנייהו ואמרי לי' רבנן מנא לך הא אמר להו הכי אמר רב צפרניו נועץ עד שמגיע לארץ. וגם מעינינו אנו למדין שלא א"ר חסדא דברי' אלו אלא על תלמיד חכם המורה להתיר שזה נסמך למעשה של רבה בר בר חנה בפסוקת הגרגרת דבדקה ברוב חללה ואכשרה. אע"פי שהיה רב מסופק בה מפני שהיתה ברוב הקיפה והוא הכשירה לפי שלא נפסקה ברוב חללה וזבין מינה בתליסר אסתירי פשיטי וכן נאמר שם דרבא שרא טרפתא וזבין מינה בשרא ועל זה נסמכו דברי רב חסדא ועל זה אמר שהוא זוכ' ונוחל שני עולמים העולם הזה שהוא אוכל נכסיו והעול' הבא שאינו צריך לגזול ולחמוד ממון אחרים ולמדנו מכאן שאע"פי שהממונ' לבדוק בהמות הוא ירא שמים שהרי לא נתמנא עד שהוחזק חבר אפי' הכי צריך שיהא חכם בטריפות כדי שלא יבוא לאסור את המותר מתוך יראת שמים ויבא להפסיד ממונן של ישראל והחכמים היו חוששין לזה כמו שאמר רבה בפ' אלו טריפות [מ"ט ע"ב] בענין חלב טמא אם הוא סותם למאי ניחוש לה חדא דהא א"ר ששת ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל. וכן שם אמרו [נ"ו ע"א] עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל וכן בפ' בהמה המקש' [ע"ז ע"א] אמרו על גידין הרכין שסופן להקשות למאי ניחוש לה חדא דהא אמר ר' יוחנן ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל ולמדנו שהתורה חסה על ממונן של ישראל מהכתוב שאמר [ויקרא י"ד] וצוה הכהן ופנו את הבית שחסה על כלי חרס שאין להם טהר' וכן מהכתוב [במדבר כ'] והשקית את העדה ואת בעירם. כן אמרו במדרש ר' תנחומא בפרש' חקת [ט'] ונאמן הוא להתיר אפי' בהמה שלו שהרי לא איתחזק איסורא משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נשחטה בחזקת היתיר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה כמו שאמר בראשון מחולין [ט' ע"א] ולאחרים בשלהן הוא נאמן אפילו דאיתחזק איסורא ואפי' אין בידו לתקן כ"ש [—כמו שכתב] הרשב"א בחידושיו בפ' האשה רבה ביבמות והרא"ש ז"ל פי' בפסקיו בפ' הניזקין סובר דדוקא אם בידו לתקן אבל הרמב"ן ז"ל סובר אפילו אין בידו לתקן נאמן ואפי' אשה מדכתיב [ויקרא ט"ו] וספר' לה לעצמ' אם בידו לתקן הוא נאמן אפי' בשל עצמו ואם שחט בהמתו מותר לאחרים לאכול ממנה דהא קיי"לן עד אחד נאמן באיסורין אמרו בירושלמי בכלאים דטעמא דמלתא שאם לא תאמר כן אין אדם מתאכסין אצל חבירו וכן פרש"י ז"ל בפרק האשה רבה [פ"ח ע"א] אע"פי שבריש גיטין ובראשון מחולין [י' ע"ב] פי' שעד אחד נאמן באיסורין מדכתיב [ויקרא א'] ושחט את בן הבקר מ"מ דין אמת הוא דכל שבידו לתקן נאמן בשלו אע"ג דאיתחזק איסורא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכו' שחיטה אבל היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן אינו נאמן על שלו משום חשדא כמו שנראה ממשנת פ"ב דנגעים [מ"ה] ואיתו לה בבכורות פ' עד כמה [ל"א ע"א] נמצא לפ"ז שאם שחט בהמתו ובדק אותה מותר לאכול ממנה וכ"ש שהוא נאמן בבהמות אחרים ואם שוחט לצורך אחרים אפי' להראות סכין לחכם אינו צריך ואם שוחט לצורך עצמו צריך להראות סכין לחכם אם הוא מקפיד כמו שנזכר בעירובין בפ' הדר [ס"ג ע"א] וכ"כ ר' שמשון ז"ל בפ' המשניות בפ"ב דנגעי' דנאמן הוא על שלו היכא דלא איתחזק איסורא שהרי אמרו בפ' הדר [שם] צורבא מרבנן חזי לנפשיה כיון שהוא נאמן להתי' מן התור' ה"ה שהוא נאמן לאסור קל וחומר הדברים שאם נאמן להתיר וכ"ש שהוא נאמן לאסור וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו בפי' בפ' הנזקין ואם אמר בהמה זו טריפ' הוקבע האיסור על פיו והאוכל ממנה ויש עידים שהת(י)רו בו לוק' ואינ' יכול לומר כיון שאין שם שני עדי' בקביעות האיסור פטור אני מן המלקות לפי שאין עד אחד קם לכל עון ולכל חטאת משום דלקביעות האסור התורה האמינה עד א' וכיון שהוקבע האיסור מלקין אותו ע"פי שנים המעידין שאכל והכי איתא בכריתות בפ' אמרו לו [י"א ע"ב] שעד אחד נאמן לומר חלב הוא זה והאוכלו לוקה אף על פי שלא הוחזק האיסור אלא על פי עד אחד וכ"כ רש"י ז"ל בפ' הנזקין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' שגגות בפ' י"ו מסנהדרין ואם הם שנים זה אומר טריפה הוא וזה אומר כשרה היא אין האומר טריפה נאמן דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא כמו שאמרו בקידושין בפ' האומר [ס"ה ע"ב] ואפילו באו בזה אחר זה דאע"ג דאמרי' בסוטה [ל"א ע"ב] דהאמר נטמאת ובא עד אחד ואמר לא נטמאת שאם באו בבת אחת אין האומר נטמא' נאמן ואם באו בזה אחר זה שהראשון הוי כשני' והאחרון אינו אלא אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים שאני התם דהתורה לא האמינה עד אחד בסוטה אלא באומר נטמאת א"כ אם בא ראשון הרי הוא כשנים והאחרון אינו אלא עד א' שלא (האימנתו) [האמינתו] תורה יותר מעד אחד אבל בענין איסורין כל כך הוא נאמן עד אחד באיסור כמו להתיר א"כ בין (ששבו) [שבאו] שניה' בבת אחת או בא זה אחר זה הרי הם כשני כתי עדים (המחבישין) [המכחישין] זה את זה אין כאן עדות כלל ואם א"א לבדוק הריאה כגון שאבדה או שנחתכה יהיה דינה כדין בא זאב ונטל בני מעיה. ובפ"ג נבאר דינה בע"ה וכן כתבתי בתשובה ואם יש בקיאין בעיר ונראה לבודק טעם להתיר ראוי הוא להראותה להם כדי שיהיו נמנין עמו להתירה כמו שהיה עושה רב אשי [סנהדרין ז' ע"ב] כי היכי (דלמעיין) [דלמטיין] שבא מכשורא פירוש משל הוא שהנושא קורה כבדה קורא לחביריו שיסייעוהו כדי שיבא לכל אחד קיסם מהקורה כן המתיר יצרף עמו אחרים כדי שיהא קולר תלוי בצואר כולם.
